גיא ברנעאיך הכל התחיל: ניתוח מעקפים – חמישה מעקפים בגיל 36
הייתי בריא לחלוטין. איש בריא באמת.
אבל משהו הפריע לי בצד הבטן – אפילו לא כאב, רק תחושה.
הלכתי לבדיקות, לפי הספר, אצל רופא המשפחה שלי. הוא אמר לי: "זה יעבור לך עם הגיל, לא משהו רציני, תלמד לחיות עם זה…".
באחד הערבים אמרתי לאישתי שזה נורא מציק לי וממש מעצבן.
אישתי, כמו כל פולניה, היא כנראה רופאה מדופלמת, אמרה לי: "לך תעשה ארגומטריה".
החלטתי שכדאי לקחת את יום החופש מהעבודה כדי לעשות ארגומטריה. לא מסובך, פשוט עומדים על הליכון כמו במכון כושר.
לא מפחיד וקופות החולים מספקות את זה בחינם.
אחרי הבדיקה אמרו לי: "יש לך משהו גבולי, ותעשה עם זה מה שאתה מבין, אולי כדאי שתמשיך להיבדק".
קבעתי תור למיפוי לב, ולאחר כמה ימים, אכן ביצעתי אותו, ו… אחריו אמרו לי שאני צריך לעבור צינתור.
ניבהלתי. עולמי חשך עליי.
היה לי מושג מה זה צינתור, כי אבא שלי צונתר כשהיה בן ארבעים והמשיך עם ניתוח מעקפים.
אבל באותו רגע זה נשמע לי מאוד מפחיד, כאילו אני עומד למות.
הלכתי לים להירגע עם בקבוק בירה בערב, ובאותו היום נפגשתי עם רופא שהסביר לי את המצב.
גם אחרי ההסבר לא הייתי שקט וביום שישי בערב, הלכתי לרופא אחר. פרטי, שאמר לי לעשות אקו לב ובדיקות דם מקיפות, ובלי לחץ – יש בעיה אמנם, אבל אנחנו נטפל בזה ויהיה בסדר, והכל בשנטי…
נבדקתי שוב, ושוב אמרו לי שאני חייב לעבור צינתור, אבל אין לי שום דבר רציני.
בכל אותו זמן נמשכו הכאבים הקטנים בבטן, אבל הרגשתי שאני בריא לחלוטין.
יש לי תאומים קטנים, ולא היה לי שום קושי להרים אותם על הידיים, הלכתי לשוק מדי שבוע. החיים בסטנדרט…
ביום שנקבע לצנתור הודעתי לכל החברים שלי שאני לוקח יום חופש מהעבודה.
לאחר פחות משתי דקות מתחילת הצנתור, ראיתי שהמצנתר – דר' מולה רט – היה יותר לבן ממני.
הוא אמר לי: "מר ברנע, אני לא מבין איך הגעת לכאן בהליכה. יש לך ארבעה עורקים סתומים ב-99% ואחד ב 95% – נס שאתה עומד על שתי רגליים".
הודיעו לי שנקבע לי ניתוח מעקפים למחרת.
בדרך החוצה מהצינתור, צחקתי בליבי, ואמרתי לאשתי והוריי שהמתינו בחוץ, "אמרתי לכם שמשהו לא בסדר איתי ואתם ולא האמנתם לי, לא את, לא רופא המשפחה שלי…"
לא היה לי זמן לחשוב על צוואה, על פרידה מהיקרים לי, בלי לשלוח ווטסאפ (לא היה אז) או SMS, טלפונים… כלום. כדור הרגעה, טורטית (זה מעולה לנפש) וניפגש בחדר הניתוח.
עברתי את הניתוח ואחרי חודש וחצי חזרתי לחיים רגילים.
בבית החולים "אסותא" בפתח תקוה, שם נותחתי וטופלתי לאחר הניתוח למדתי שבכל הנוגע לבריאות, מה שאתה חושב שחשוב – זה מה שאתה צריך לעשות, ולהתעקש.
לימדו אותי שאין דבר כזה “היפוכונדר”.
אם משהו לא בסדר – צריך להיבדק, ולהמשיך להיבדק, ולהמשיך, עד שהבעיה ובן או תיפתר.
היום אני הולך עם התובנה הזאת ומסביר לכולם: "לכו תיבדקו, אל תחכו להמלצות של הרופא, שלא תמיד מגיעות…".
אז עברתי את הניתוח, ושלושה ימים אחריו כבר ישבתי על כיסא ליד המיטה, אחרי ארבעה ימים כבר הייתי בשיקום במלון "באזל" בתל אביב לעוד שבוע ועברתי לנוח בבית.
פחות מחודש לאחר הניתוח, כבר ישבתי עם המחשב הנייד שלי בנמל ת"א מדי בוקר. אויר של ים, שקט ושלווה, הכנה לחזרה אל החיים הרגילים שלי.
בהמשך הגעתי למחלקת שיקום הלב בתל השומר, שם היתה לי הזדמנות לדבר עם אנשים שעברו דבר דומה בקבוצת תמיכה מרתקת.
לאחר חודשיים של מנוחה ופינוקים, הצלחתי סוף סוף לחזור לחיי העבודה היומיומיים.
הרבה לפני כן עישנתי, מעולם לא עסקתי בספורט, היה לי כולסטרול גבוה והסתבר שיש לי היסטוריה משפחתית רפואית לא משהו.
אבל כל הדברים האלו לא ממש השפיעו עלי אישית עד לאותו היום, לאותו האירוע..
אירוע ששינה לי משהו מבחינה מחשבתית.
בעבר חשבתי שהמונח “כולסטרול גבוה” מדבר על מחלה של זקנים ולא התייחסתי לזה, לא עשיתי ספורט כי גם זה לא עניין אותי, עישנתי כי כולם עישנו וזה ניראה לי בסדר.
היום (למעשה שנה לפני הניתוח הפסקתי) אני לא מעשן, מודע לאוכל בריא וממשיך להטיף לכל מי שמוכן לשמוע לא לחיות בסגנון של יען.
ללכת להיבדק – בדיקות דם לפחות פעם בשנה ולהתייעץ עם מי שצריך לגבי התוצאות, ארגומטריה – מיד כשמרגישים שמשהו לא בסדר או אם יש איזה שהוא רקע משפחתי של בעיות לב.
קופות החולים נותנות את זה חינם, זה לא כואב ולא מפחיד, זה לא באמת מאמץ – וזה שווה הכל.
אם מסתבר אחרי הבדיקה שצריך לעבור ניתוח – גם זה לא סוף העולם. החיים נמשכים, ואפילו טוב יותר.
אמנם אני מסרב לחיות כאילו אני בן 70, ולאכול רק אוכל בריא ולשמור על כושר – אך מצד שני, אני מאד מודע לעצמי ולגופי, נבדק באופן קבוע ויודע לנווט בין הבריאות וה- "לחיות" ולהנות מהרגע.
זה עובד.
מאז הניתוח חוויתי עוד שני צינתורים, התקפון קטן ותוספת של סטנט בגופי.
אבל בסך הכל, נכנסתי לניתוח בריא, יצאתי ממנו בריא, והחיים ממשיכים, ואפילו עם חיוך.
